לפני מספר שנים הופעתי בבית חולים "העמק" ההופעה הייתה במחלקה שבה מטופלים ילדים חולי סרטן,

כמו בכול מופע, הקהל לא רק צופה במופע אלא לוקח חלק פעיל, אני מזמין צופים מהקהל לבוא ולעזור לי

ומבצע יחד איתם קסמים. 

אני מסביר לקהל שכאשר מתנדב עולה לבמה ועומד מול קהל לעתים הוא מתרגש, לפיכך עלינו לעודד אתו,

אני מבקש מהקהל לפרוש ידים ולקבלו במחיאות כפיים סוערות, בסוף הקטע כולנו מוחאים כפיים  בכדי להדות לו על שעזר כל כך יפה.

כך היה גם במופע זה, הזמנתי ילדה בעלת פנים מלאכיות שתעזור לי בקטע קסמים שנערך בעזרת מוזיקה, ילדה זו

היתה ללא שיער, קרחת, כנראה בעקבות הטיפולים הכימוטרפיים שעברה.

כולנו (הקהל ואני) קיבלנו אותה במחיאות כפיים, המוזיקה החלה לנגן והיא עזרה לי בקטע הקסמים, הקהל מחא כפיים לקצב המוזיקה, ואי אפשר היה להתעלם מהחיוך שנסוב על פניה,

אני זוכר שבכלל כל המופע והמפגש עם הילדים המטופלים ריגש אותי מאוד לא רק כקוסם אלא כאדם.

עברו מספר שנים ובאחד הימים נגשו אליי שתי נשים אחת מבוגרת והשנייה נערה צעירה ויפה, המבוגרת אמרה לי אתה רון הקוסם נכון.

עניתי בחיוב כן אני רון הקוסם ואז אמרה לי הייתי במופע שלך בבית החולים "העמק" לפני מספר שנים, יש לי תמונה בתיק מאותו מופע, היא הראתה לי את התמונה, בתמונה הייתי אני ואותה ילדה מלאכית.  

אתה זוכר את הילדה הזו?  (הצביעה על הילדה שבתמונה) אה כן זוכר עניתי. עבר הרבה זמן, מה שלומה שאלתי בהיסוס ובחשש?

היא חייכה והצביעה על הנערה היפה שעמדה לידה ואמרה זו היא, זו הילדה שבתמונה, היום הכל מאחוריה,

ואתה יודע כל הזמן התמונה הייתה אצלי בתיק, תמונה שבה היא מחייכת למרות כל הקשיים שעברה.

החשש שליווה את השאלה לשלומה של הילדה, הפך למין אושר פנימי, כאשר הבנתי שהילדה בריאה ומרגישה טוב.

האם נתנה לי את התמונה, ובקשה שאשמור אותה למזכרת. 

עבור לסיפור הבא: משאלה